לא במקרה נבחרה הקמיצה להיות האצבע העונדת את טבעת הנישואין: אם נבחן מעט את האנטומיה של האצבעות נגלה, כי בשל מבנה השרירים מדובר באצבע היחידה שתנועתה תלויה באצבע הסמוכה לה: האמה. סימביוזה זו היא משל לחיי נישואין וסמל לזוגיות טובה, המהווה מקור להישען ולהיסמך על הקרוב לך.
למה דווקא טבעת?
כמו סמלים רבים, גם טבעת נישואין היא תוצר של השתלשלויות אירועים היסטוריים, שהתהדקו לכדי מנהג מסורתי מקובל. מקורותיו נעוצים בתקופת ימי בית המקדש, כאשר נהגו לחבר בין עצי הבניה על ידי טבעות עד להקמתו של המשכן. כך, נוצר הקשר בין החומר לרוח, כאשר הטבעות מבטאות חיבור הדוק, בל יינתק.
ככל מנהג בעל שורשים דתיים, התפתחו גם סביב טבעות הנישואין שלל איסורים והגבלות. כך למשל, על טבעת נישואין כשרה להיות חלקה מצדה הפנימי, וחלה עליה חובת אחידות החומר כך שלא ייווצר שעטנז. בנוסף, חל איסור על שיבוץ יהלומים או אבנים יקרות בטבעת נישואין, על מנת שלא יעלה החשש שמא הסכמתה של האישה להינשא לגבר תלויה במחיר הטבעת. ההנחה היא, שככל שהטבעת פשוטה יותר, נתונים מעיני האישה לרוח השורה על ברית הנישואין ולא לחומר, וכי כוונתה טהורה.
שולטים בחומר
על אף התנאים שצוינו, גם טבעת נישואין פשוטה ככל שתהיה, מאפשרת מנעד רחב ביותר של אפשרויות עיצוב והתאמה אישית. המתכות השונות מהן מקובל לייצר תכשיטים הן בעלות תכונות שונות, ולפיכך ניתן לשלב בהן צבעים ומרקמים מעניינים.
כך, ניתן לייצר טבעת נישואין המורכבת משלושה צבעים של זהב, למשל (צהוב, אדום ולבן) כשתנאי אחידות החומר נשמרים. בנוסף, הצדה החיצוני של הטבעת ניתן להוסיף ריקועים וטקסטורות, כך שגם הטבעת הפשוטה ביותר תענג את עין הצופים בה.
על פי היהדות
על הגבר מוטלת האחריות לקנות את טבעת הנישואין כך שהיא תהיה רכושו הבלעדי. בשל חובה זו, מקובל כי התשלום עבור הטבעת מתבצע במזומן, ולא באמצעות שימוש בכרטיס אשראי או שיקים.
היהדות אינה מחייבת את הגבר לענוד טבעת נישואין, אך האווירה השוויונית והשאיפה לסימטריה ביחסי בני הזוג הולידה את המנהג. האישה אינה מקדשת את בעלה בטבעת, אך באפשרותה לבטא את רגשותיה במעמד הטקס, כך שענידתה של טבעת נישואין על אצבעו של הגבר היא מחווה חדשה יחסית.
כך או כך, שוק טבעות הנישואין פונה הן אל נשים והן אל גברים, במטרה לענות על הצרכים המיוחדים והמשאלות הכמוסות ביותר שהזוגות הנישאים אוצרים בליבם.
למה דווקא טבעת?
כמו סמלים רבים, גם טבעת נישואין היא תוצר של השתלשלויות אירועים היסטוריים, שהתהדקו לכדי מנהג מסורתי מקובל. מקורותיו נעוצים בתקופת ימי בית המקדש, כאשר נהגו לחבר בין עצי הבניה על ידי טבעות עד להקמתו של המשכן. כך, נוצר הקשר בין החומר לרוח, כאשר הטבעות מבטאות חיבור הדוק, בל יינתק.
ככל מנהג בעל שורשים דתיים, התפתחו גם סביב טבעות הנישואין שלל איסורים והגבלות. כך למשל, על טבעת נישואין כשרה להיות חלקה מצדה הפנימי, וחלה עליה חובת אחידות החומר כך שלא ייווצר שעטנז. בנוסף, חל איסור על שיבוץ יהלומים או אבנים יקרות בטבעת נישואין, על מנת שלא יעלה החשש שמא הסכמתה של האישה להינשא לגבר תלויה במחיר הטבעת. ההנחה היא, שככל שהטבעת פשוטה יותר, נתונים מעיני האישה לרוח השורה על ברית הנישואין ולא לחומר, וכי כוונתה טהורה.
שולטים בחומר
על אף התנאים שצוינו, גם טבעת נישואין פשוטה ככל שתהיה, מאפשרת מנעד רחב ביותר של אפשרויות עיצוב והתאמה אישית. המתכות השונות מהן מקובל לייצר תכשיטים הן בעלות תכונות שונות, ולפיכך ניתן לשלב בהן צבעים ומרקמים מעניינים.
כך, ניתן לייצר טבעת נישואין המורכבת משלושה צבעים של זהב, למשל (צהוב, אדום ולבן) כשתנאי אחידות החומר נשמרים. בנוסף, הצדה החיצוני של הטבעת ניתן להוסיף ריקועים וטקסטורות, כך שגם הטבעת הפשוטה ביותר תענג את עין הצופים בה.
על פי היהדות
על הגבר מוטלת האחריות לקנות את טבעת הנישואין כך שהיא תהיה רכושו הבלעדי. בשל חובה זו, מקובל כי התשלום עבור הטבעת מתבצע במזומן, ולא באמצעות שימוש בכרטיס אשראי או שיקים.
היהדות אינה מחייבת את הגבר לענוד טבעת נישואין, אך האווירה השוויונית והשאיפה לסימטריה ביחסי בני הזוג הולידה את המנהג. האישה אינה מקדשת את בעלה בטבעת, אך באפשרותה לבטא את רגשותיה במעמד הטקס, כך שענידתה של טבעת נישואין על אצבעו של הגבר היא מחווה חדשה יחסית.
כך או כך, שוק טבעות הנישואין פונה הן אל נשים והן אל גברים, במטרה לענות על הצרכים המיוחדים והמשאלות הכמוסות ביותר שהזוגות הנישאים אוצרים בליבם.
